המסע ואובדן

אובדן ויגון

פתיחה והתבוננות בתובנות החיים והמוות

מתן מרחב לאבל ולכעס

פגישה בפחדים הנוגעים למוות

נגיעה ביחסים הפנימיים עם מי שהלכו לעולמם והיפתחות אליהם.

תהליך "המסע" הוא כלי-עזר המאפשר לנו להתמודד בתקופות קשות ונותן לנו מרחב לפגוש את הכאב,האבל, הכעס והצער. הוא מאפשר לבטא דברים שלא נאמרו בתוך מרחב פתוח, מכיל ובטוח.
דבר-המוות ידוע לכול, אך מעטים הפעמים שאנו פוגשים אותו מוכנים.
בדרך-כלל הוא משאיר מאחוריו דמעות צורבות.
ועם המוות, "נבלעים" מחשבות ורגשות שלא בוטאו.
פעמים רבות, יחסים תקועים אינם זוכים לתיקון לפני המוות.
בתהליך האבל יש דבר-מה שאינו משתנה עם הזמן שעבר. פעמים רבות, השפעתו נשארת שנים רבות אחרי המוות.
אין זה משנה אם המוות קרה אתמול או לפני שנים רבות.
אין זה משנה אם המוות בא במפתיע או בתהליך איטי וממושך.
ברוב המקרים אנו מוצאים כי הכאב גדול מידי מכדי שנעז להרגיש אותו או לבטא אותו.
פעמים רבות אנו נשארים עם "עניינים בלתי פתורים."

אילו יכולנו לעצור, להיות לרגע אחד "מחוץ לזמן"
ולתת לרגשות שלנו לזרום,
להניח למילים לצאת?
ואילו יכולנו ליצור דיאלוג פנימי עם האדם שנפטר?
ואילו יכולנו לקבל לרגע אחד מרחב, ובו לחוֹות חיבוק או מגע
שמעולם לא קיבלנו ומעולם לא נתנו?
או חיבוק שאליו אנו מתגעגעים להתחבק שוב?

ומה אם עדיין יש אפשרות לשנות את מערכת היחסים, גם אחרי המוות?
ולחוות בפנים את האהבה שמעולם לא זכתה להתגשם "בחוץ"?

מה שלא הספקנו לבטא במשך החיים
לוכד את לבנו בשבי.
אבל גם אחרי המוות, יחסים יכולים להשתנות ולהחלים.

מניסיוני בעבודת המסע אני פוגשת פעמים רבות רגשות אבל ואובדן שלא בוטאו ונאגרו בתוך הגוף, לעתים מתגלים רגשות אלו בהקשר ישיר למחלות פיזיות לדוגמא אשת עסקים מאד מצליחה איבדה את בנה למחלה סופנית ,לאחר כמה שנים התגלתה בגופה מחלה דומה,בתוך תהליך המסע בוטאו רגשות רבים של כעס עצמי על האופן בו התייחסה לבנה בעת מחלתו וכן רגשות געגועים עמוקים לבנה כאילו המחלה אפשרה קשר ישיר איתו....התהליך אפשר דו שיח פנימי בו ראתה כי הדרך בה תוכל לשרת את אהבתה לבנה הינו לבחור בחיים וליצור יחסים רכים יותר ונדיבים יותר עם הקרובים אליה

בתהליך המסע מתאפשר עיבוד הכאב ויצירת מרחב של סליחה ואהבה