"המסע" לילדים

ילדים, בפשטות, נהנים מסיפור המסע, ובלא משים משחררים חסימות רגשיות ופיזיות.
תהליך המסע מאפשר לילדים לגלות בתוכם משאבים פנימיים כשִׂמחה ועוצמה ולחוות את השינויים המתרחשים בחייהם.
בעזרת דמיון מודרך, נהיה תהליך המסע להרפתקה מרתקת, בטוחה ומלאת השראה. הילדים מטיילים בתוך גופם ומוצאים בקלוּת חסימות המופיעות כמערה חשוכה, מדבר צחיח או הר קר ומושלג. רגשות וזיכרונות הכלואים בתאים עולים על פני השטח. בתהליך המסע, הסיפור יוצר מסגרת בטוחה ומכילה לזיכרונות ולרגשות האלה. הילד מתחבר למשאבים פנימיים ולחכמתו הטבעית. בעזרת כלים פשוטים ונגישים, הוא מעבד אירועים ומשחרר אותם לפני שהם יוצרים בנפשו תבניות נפש ואמונות מגבילות.
הילד מגלה בתוכו את מהותו כשִׂמחה, אהבה וחופש. המִדְבר נהפך לעמק ירוק ופורח ומערות אפלות מוארות בתכשיטי פז.
"המסע" עוזר לילדים ב...
קשיי קשב וריכוז, קשיים פיזיים, קשיים בביטוי ובהבעה העצמית, קשיים ביחסים במשפחה, קשיים ביחסים החברתיים ועוד.

תהליך המסע בבתי-ספר ובמוסדות חינוכיים-חברתיים
כיום תהליך "המסע" מצוי בשימוש רחב בקרב מורים ומחנכים בבתי-ספר ובמוסדות חינוך אחרים.
מחקר שנעשה בבתי-ספר בדרום-אפריקה, בקרב תלמידי כיתות ד'-ז' (Gopal, 2004 ), בדק את השפעת תהליך "המסע" על יכולות התלמידים בתחומים כמו הישגים לימודיים, מוּדעות חברתית, מיומנויות חיים, יכולת פתרון בעיות, חשיבה לוגית, הערכה עצמית ותקשורת בין-אישית. תוצאות המחקר הראו שיפור ניכר בכל התחומים הנ"ל.
כמו-כן דיווחו המנהלים על שיפור באקלים הבית-ספרי ובתקשורת בין התלמידים שהשתתפו במחקר ובין מוריהם. התלמידים הביעו נכונות גבוהה יותר לעזרה הדדית ולאחריות אישית ונראו שמחים יותר. ההורים דיווחו כי "המסע" עזר לילדים בהתמודדות עם שינויים רבים שחלו במבנה המשפחה.
לאור ממצאים אלו, בהמלצת מנהלי בתי-הספר, החליט משרד החינוך של דרום-אפריקה בשיתוף עם השירות הפסיכולוגי לאמץ את תהליך "המסע" כחלק אינטגרלי מתכנית הלימודים בבתי-ספר.

המסע עם מאיה, בת 4

מאיה ילדה בת 4 המסרבת לאכול. "כל ארוחה," מספר האב דון, נהפכת למריבה."
כאשר מאיה יושבת בבטחה בזרועות אִמהּ, אני מתחילה בסיפור המסע המותאם לגילה הצעיר. יחד אנו נכנסות לחללית; בלי משים אני מנחה אותה לתוך גופה."יש שם בית," היא אומרת, "...ובחוץ יושבת בובה עצובה."
בעדינות אני שואלת: "מדוע?"
"אבא שלה אינו משחק אתה."
"האִם הבובה רוצה להגיד לאבא?"
"אמרתי," היא עונה.
אני מסתכלת בדון, דמעות נקוות בעיניו. משפט קטן אחד והוא מבין שבמקום לשחק עם ילדתו ולתת לה תשומת לב מלאה בשמחה, הוא מנסה להאכיל אותה. הוא מבין שהסירוב של מאיה לאכול הוא דרכה לקבל תשומת לב בכל מחיר.
"אבא שומע בלב לבו," אני אומרת למאיה. "האִם יש עוד משהו שהבובה רוצה להגיד לאבא?"
" לא."
"היכן הבובה עכשיו?" אני שואלת.
"היא רצה לשחק. היא שְׂמחה." ובאותו הרגע מאיה קמה מזרועות אמהּ ורצה גם היא לשחק.
התהליך ארך פחות מעשר דקות, האבא הבין מיד, אך נזקק לזמן כדי לשנות ולהשתנות ולתת לבתו את תשומת הלב שביקשה, באופן שהביא שִׂמְחה לשניהם.

מתוך מכתבים
מכתב מאמא מדרום אפריקה לברנדון בייס
"הבן שלי חדל ללכת לבית-הספר והתחיל להסתובב עם 'הזרוקים.' בכיתה ד', מעשים של עישון וגנֵבה היו לסיוט יום-יומי. לעתים הוא נעלם לימים שלמים. ניסיתי אתו הכול, אף מכות, ודבר לא עזר.
אחת המורות בבית-הספר ביקשה לעבוד אתו. היא ישבה אתו בכל יום ויום ועשתה אתו את תהליך 'המסע.' הבן שלי השתנה. בִּן-לילה החל לאהוב את בית-הספר, לשחק עם חברים בני גילו ולצחוק. הוא החל לעזור בבית.
החזרת לי את הילד שלי."